האנשים השקופים..

מכירים את הנגני-רחוב שיושבים על איזו קופסת פח ומנגנים במין שלווה בלתי מוסברת, כאילו זו ההנאה הגדולה בחייהם? זוכרים את השומר בכניסה לקניון? זה שמפשפש בין תיקינו האישיים כדי להבטיח הגנה ובטחון כשידינו העמוסות פריטים בדרך לקופה? מודעים לגברים המיוזעים שסוללים לנו את הכבישים בשעות הקטנות של הלילה כדי שבבוקר למחרת תהיה כיכר בצומת המסוכנת, או נתיב נוסף בדרך לעבודה? ואיזו אדיבה הייתה המלצרית שהגישה לנו היום את ההמבורגר 220 ?

או שאולי, בעצם, בכלל לא שמנו לב.

גם המנקה רחובות, הדוור, המתדלק, נהג האוטובוס, או המבוגרת שנראתה לנו מעט מוזר היום בתור למשרד הפנים, הם בעצם אנשים, בשר ודם. בדיוק כמונו. ופעמים רבות, רבים מאיתנו רואים אותם. אבל לא ממש מביטים. בוחרים להביט דרכם או ביניהם. קיים בנו מן חשש לא מוסבר שאולי גורלם ידבוק בנו. הם מכניסים אותנו לפרופורציות ומזכירים את כל הטוב שבחיינו. אלו הם נותני השירות, גיבורי העל הבלתי נראים, אלו שלא הספיקו לעמוד במירוץ החיים. הם האנשים שבזכותם חיינו נוחים, קלים ונקיים יותר. האנשים שלא מפחדים מעמל כפיים, או שאולי בעצם בכלל לא ניתנה להם ההזדמנות האחרת, כאן במדינת ישראל מודל 2015. והחברה שלנו איך נאמר? אדישה ומנוכרת אליהם, תופסת אותם כאוויר. בגלל תלוש המשכורת הדל שמוגש להם בסוף החודש, נדמה שמצאנו לנו תירוץ. שקיבלנו פטור מלברך לשלום, להודות על השירות, לדרוש בשלומם או סתם לחייך חיוך, כבני אנוש. אין כאן מקום להתנשאות. למבוכה, אולי. כשלנו כחברה. וזה הזמן לשנות הרגלים ולהפכם לדרך חיים.

חשוב שנדע שהם קיימים, לא מתעלמים.

 ואולי.. לא יהיו יותר האנשים השקופים.לא עוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *