האיום איראני? שמעתם על זה פעם?

זוכרים את הנאום שכפה ביבי על עצמו בקונגרס? זוכרים שהוא הזכיר את המילה איראן 104 פעמים?26413360
וזוכרים איך הוא הפחיד את כולם נגד האיום האיראני בבחירות, וכמובן איך שהוא יכול להגן עלינו בפניו?
והכי חשוב, אתם זוכרים איך בטחתם בו, נפלתם למלכודת ורצתם לבחור בו?

אז חבל.

יו״ר יש עתיד, יאיר לפיד, בפתח ישיבת ועדת החוץ והביטחון הבוקר אמר כי
"נתניהו הוא לא צ'רצ'יל של אחרי מלחמת העולם השנייה, אלא גולדה מאיר של אחרי מלחמת יום הכיפורים.
הסכם הגרעין האיראני הוא הכישלון הכי גדול במדיניות החוץ של מדינת ישראל מאז קום המדינה. ניתן ואפשר היה להגיע להסכם אחר טוב יותר. לפחות בסוגיית הפיקוח".

לא משנה כמה ניפח, והבטיח ביטחון חזק לישראל, הוא חזר והדגיש שהאיום האיראני בדרך, ובאורך פלא הוא חשב שיש לו את הכוח לעצור אותו.
אולי בגלל שהוא האמין בעצמו מרב עודף היהירות שלו הוא אכן היה נשמע משכנע.
אבל אוי, הוא קיבל את האמת המרה בפנים. ולא רק הוא, גם אנחנו.
אז האיום האיראני בעצם בפתח, וכמובן שביבי מחפש אשמים, ואיפה "הם" לא צודקים, ואיך "הם" לא מבינים.
שלא תבינו לא נכון, לא הייתי תמימה כדי לחשוב שיש איזשהו סיכוי או איזשהו כוח על טבעי שיוכל לעצור אותם, בטח לא הוא.

אבל נכון, בסדר, זה לא באמת איום, וזה לא באמת סוף העולם.
לא תהייה כאן שואה שניה, היא ממש לא בפתח. ולחפש אשמים או לנסות למנוע ולשנות משהו שכבר לצערנו נקבע היא לא הדרך.
במקרה הזה, במקום להתנהג כמו ילד מגודל בן 3, (הוא התחיל), ביבי צריך להוריד את הראש, להגיד בסדר.
שיהיה ככה, ובינתיים בזמן הנותר לנסות להציל את המצב פה, בארץ שלנו.

אני לרגע לא ממעיטה בחשיבות של הביטחון במדינה הקטנה והשורדת שלנו, אך הבעיה שלנו הוא הריקבון הפנימי שאנחנו מקרינים החוצה.

הבעיה אצלנו, בתוכנו. אם בנינו מתקיים ברדק, שנאה, חוסר הצלחה להתקיים, מבחינה כלכלית וחברתית, איך לעזאזל אנחנו מצפים להתמודד יחד?
אנחנו עצמנו לא מאוחדים מספיק כדי להציג חומה או משהו שיפחיד את האיום מבחוץ.
אם אנחנו בתוכנו לא מסכימים אחד עם השני, מתחבטים אחד בשני, ויוצאים אחד נגד רעהו, איך אנחנו מצפים שמבחוץ לא ייקחו יד ויעזרו לנו להטביע את עצמנו עוד יותר.

לא סתם תמיד אומרים, כשאדם שלם, הוא יכול לעזור לאחר, ולראות מעבר.
אנחנו צריכים להיות שלמים, כשלאנשים יהיה טוב לחיות פה, כשיהיה להם קל, כשהדאגות שלהם יהיו זעירות ולא קיומיות, אז נוכל לקום ולהתמודד.
אנחנו חייבים להיות חזקים, וכשנתקן את הפנים, לדעתי גם החוץ יהיה שלם.

אבל הדרך עוד ארוכה, וזה מעצבן אותי ומקומם אותי. הלוואי ויהיה לזה סוף, ובקרוב.
מי יודע, אולי אני באמת שאננה ותמימה, ואולי הסוף קרוב מתמיד?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *