זו גם הבעיה שלנו!

"כשזרים ברחוב פונים אליי בהצעות לעבוד אצלם בניקיון, שמרטפות או מבקשים ממני עזרה בסופר ובחנויות בגדים…
כשקולגה של בן הזוג הלבן שלי רואה אותו בזמן איכות איתי ועם המשפחה שלי במרכז בילוי ירושלמי ומשבח אותו על שהוא מתנדב עם עולים לאחר שעות העבודה…
כשחבר כנסת מגיב לנוכחותי בתום ישיבה בבית הנבחרים באמירה: "האתיופיות האלה, אני לא יכול לעמוד בפניהן" אחרי שהוצגתי לפניו כעורכת דין…
כשהפקולטה בה למדתי בחרה להעניק לי מלגת סיוע דווקא במעמד טקס מצטייני המחזור מבלי להודיע לי על כך מראש…
כשיושבי בית הקפה האליטיסטי פונים לאחותי המלצרית ומשתפים אותה בהתלבטותם האם היא אתיופית או אריתראית כי "זה כל כך מעניין"…
כשאחותי שומעת ממרצה בפקולטה במהלך שיעור ש"כושי שני מטר" הוא גורם לחרדה…
כשאחותי הקטנה מופנית בסוף היום להסעה לשכונת הגטו האתיופי בעיר על אף מחאותיה שהיא גרה באזור אחר ובמקביל אמא שלי נשאלת האם היא עובדת בניקיון על ידי שכנים בבניין…
כשכל הדברים האלה קורים לי ולמשפחה שלי אני יודעת שהם קורים גם לכל אתיופי אחר במדינה.
כשכל הדברים האלה קורים לי ולמשפחה שלי אני יודעת שתקיפת החייל האתיופי, דמאס פיקדה, בידי שוטרים קרתה דווקא בגלל צבע העור שלו.
כשכל הדברים האלה קורים לי ולמשפחה שלי יום- יום אני יודעת בוודאות שזו לא רק הבעיה שלנו, האתיופים, זו גם הבעיה שלכם".

אסתר ביסאוור Ester Bisawer פרסמה השבוע את הפוסט הכואב הזה, יממה אחרי המהומות שהתרחשו בתל אביב. כל מילה מיותרת. ובכל זאת, למי שחושב.ת שאין גזענות כאן אצלינו, או שמימדיה קטנים, הנה: מילים כדורבנות.

זה התחיל מהפגנת מחאה שקטה כנגד היחס האלים של המשטרה לבני ובנות העדה האתיופית, עם התאספות של מאות בודדות של בנות ובני העדה באילון וחסימת התנועה. כעבור מספר שעות שנתנו את אותותיהן על מפלס הקיטור הישראלי, חלק מהנהגים שנאלצו לעצור את רכבם באילון הביעו תרעומת עזה על "חוצפתה של העדה", וכיצד זה ייתכן שהם אשמים בכך וכרגע לא יכולים ללחוץ על דוושת הגז ברכבם הממוזג ולהגיע אל מחוז חפצם…לעומתם, חלק מהנהגים, גם אם קטן, הבין את הסיטואציה ומשמעותה הפוליטית והחברתית, וניסה לנהל שיחות עם הפעילות והפעילים במקום.
הכל (לא) טוב ו (לא) יפה, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שתיכף יתרחש בכיכר רבין, בלב ליבה של "העיר הלבנה":

משטרת ישראל הביאה לכיכר דיביזיות שוטרים במדים ועל אזרחי אשר הפעילו כוח פיזי אדיר מימדים על ידי שימוש באמצעים רבים לפיזור הפגנות, כאילו שהזכות להפגין איננה קיימת. משאיות היורות על מפגינות ומפגינים קצף לבן וזרנוקי מים, גז מדמיע ורימוני הלם, שימוש מסיבי באלות ובהרבה מאוד אלימות. התמונות, הסרטונים והעדויות שהגיעו במהלך ולאחר ההפגנה שהתפתחה להיות אלימה מאוד, העלו בי הלם, כאב ותדהמה מוחלטת. ההפגנה היא לגיטימית, ההתאגדות בכיכר רבין גם כן. הרי בכיכר זו נערכות כל כך הרבה הפגנות, כינוסים, מחאות והבעות תמיכה, שקשה להבין כיצד דווקא הפעם, התרחשה סנסציה משטרתית שכזו. אני לא יודעת אם לקרוא לזה ניצול מוגזם של כוח המשטרה, שימוש אקסטנסיבי בעמדת הכוח, הפגנת שרירים בוטה, או ניסיון לחוש דיקטטורה מהי. כך או אחרת, דבר אחד בטוח – האמצעים שהפעילה המשטרה כנגד אזרחיות ואזרחים אשר בקשו להשתמש בזכות הבסיסית להפגין – היו מוגזמים ביותר. עמדת המשטרה, תנחשו, היא שכל זה התרחש בלית ברירה, מאחר והיו התפרעויות שיצאו משליטה.
חשבתי שהפוסט הקודם שלי על האחד במאי יהיה זה שיעסוק בזכויות הפועלות והפועלים ויסמן את המאבק וחשיבותו, אבל לא שיערתי שהשלישי במאי יהפוך לתאריך אל-זמני, שיביע את שאט הנפש ועליבותה של משטרת ישראל.

גזענות כפי שניסחה היטב אסתר ביסאוור, היא גם הבעיה שלנו. התגובה של משטרת ישראל, כמו גם של חלק מהציבור הישראלי, מעמידה מראה לחברה הישראלית. האופן בו התיחסה ומתיחסת מדינת ישראל לעולי אתיופיה, העובדה שבנות ובני העדה נהדרים לצה"ל אבל לא מספיק לשוק העבודה, למשל – וזו דוגמה אחת מני רבות, רק מחזקת את האפליה המתמשכת כלפי העדה.
גזענות היא גזענות, באשר היא. הפעם היא קבלה ביטוי חזק ועוררה קול זעקה, שאני מקווה שימשיך להישמע ויחולל שינוי, או לפחות את תחילתו. אבל נשים, עולים חדשים, קשישים, נכים, כבדי משקל, קהילת העולים והעולות מברית המועצות לשעבר וכל האוכלוסיות המוחלשות בישראל, עדיין סובלות מגילויי גזענות, בין אם גלויה ובין אם סמויה בישראל 2015.

לנו יש תפקיד: לא לעמוד מנגד ולומר "זה לא שלנו". לא להישאר אדישות ואדישים אל מול גילויי גזענות. להתערב, לומר מילה, להציע אלטרנטיבה, לתת כתף, להביע סולידריות. זוהי מחויבות אזרחית, תרבותית וחברתית. המעט שאנו יכולות ויכולים לעשות בפריבילגיותינו הלבנה.

תגובה אחת

  1. כל בוקר מלחך איזה עשב
    לא בשמחה, אלא בעצב
    הוא מניח עליו שריון ברזל מגולוון
    והוא מריץ אותו במסלול האיש לבן
    שם אותו בקראוון שמחובר לכור היתוך
    ולוקח אותו לפנות את המכנה הכי נמוך
    שם הוא מרכיב אותו לעבר המדוכאים
    סוס שחור בין ים של רימונים
    מרכיב על גבו משוריינים לבנים
    מי ינקה את החרא? מי יוביל את החלב?
    מי ילך לגולני, לגבעתי ולמג"ב
    מי שזרק רימון יודע גם לתפוס
    מי שפוצץ עם אלה, יודע גם לספוג מכה
    להשפריץ יריקה, להזיע על המדרכה
    ופרסות הסוס השחור הן שחוקות
    מהשפלות הטרדות ומכות
    מאינטגרצייה מזוייפת ואפליה משבשת
    הסוס השחור עייף כמו פלאח
    אם נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח
    הלילה ב"עדה" כל המרבה… הרי זה משובח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *